דמיינו את הסיטואציה הבאה:
המורה מזמינה אתכם לשיחה, היא נחמדה ורכה, אבל אומרת בעדינות:
"שמת לב שגם בבית הוא חסר שקט ומוסח? מתקשה להתרכז? אולי כדאי לבדוק את זה…"
לבכם כבד אחרי השיחה, מצד אחד – אתם יודעים שהילד שלכם מיוחד, חכם, רגיש ומלא אנרגיה. מצד שני – אתם לא רוצים שהוא יסבול או ירגיש חריג.
רופא המשפחה מציע אבחון, ומשם הדרך להמלצה על תרופה קצרה.
מבולבלים? אובדי עצות? אתם לא לבד מדובר בתופעה שהולכת ומתרחבת עם השנים.
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית במספר הילדים ובני הנוער המאובחנים עם "הפרעת קשב וריכוז".
כמאמנת רגשית עם ניסיון של עשרות שנים בחינוך, אני רואה את השינוי הזה מתרחש לנגד עיניי ותוהה – האם אנחנו כחברה עושים די כדי להבין את התופעה ולמצוא פתרונות משלימים/חלופיים, דוגמת כלים רגשיים, שינה, התאמות במסגרת החינוכית, בטרם קבלת החלטה על טיפול תרופתי.
אבחונים וטיפולים תרמו רבות להעלאת המודעות, נוצר הרושם של שימוש מהיר מדי לפתרון תרופתי.
כולנו רוצים בטובתו של הילד – ההורים, המורים, הגננות ואנשי המקצוע. אך במציאות החינוכית של היום, הכיתות גדושות, הלחץ להישגים גבוה והמשאבים מוגבלים. לא תמיד אפשר לתת לכל ילד את תשומת הלב שהוא זקוק לה. לכן, הורים רבים מופנים במהירות לאבחונים, בתקווה למצוא פתרון (לעיתים מהיר) שישפר את המצב.
יותר מאשר קושי לימודי, ילדים חווים אתגרי קשב וריכוז גם על רקע רגשי – לחץ, חרדה או חוויות חיים מורכבות (דוגמת, השלכות המלחמה על כולנו).
לפיכך, אנחנו נדרשים לברר,
- האם טיפול תרופתי הוא באמת הפתרון הנכון תמיד ?
- האם הוא הפך לברירת מחדל ?
- מה ההשפעה המצטברת התרופתית לאורך זמן ?
- האם נתנו דעתנו על ההשפעה הרגשית של תיוג הילד כ"בעיית קשב" ?
מתבגר שפגשתי בתהליך אימון רגשי במרחב אמר לי: "אני מרגיש מקולקל". זו עדות כואבת לכך שאבחנה עלולה להפוך למשבר זהות.
כלל במציאות העידן הדיגיטלי, ילדים חשופים לגירויים מהירים, ומתקשים להתרכז במשימות ארוכות.
עבור ילדים עם אתגרי קשב וריכוז זו מציאות קשה אף יותר. מצופה שמערכת החינוך והורים יקנו כלים מותאמים לקבוצת הילדים עם אתגרי קשה וריכוז.
חשוב לי להדגיש: אינני מתנגדת לטיפול תרופתי, בעיקר במקרי קיצון,
אך מנקודת מבטי – הוא צריך להיות מוצא אחרון ולא פתרון ראשון.
מה כן אפשר לעשות?
- שינוי שפה – במקום "הפרעת קשב וריכוז" – "אתגרי קשב וריכוז".
- העלאת מודעות לגורמים רגשיים וסביבתיים המשפיעים על הקשב.
- התאמת סביבת הלמידה ופתיחת אפשרויות לסגנונות שונים.
- העצמת החוזקות – יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסא'
- אימון רגשי לחיזוק הביטחון והערך העצמי ולימוד אסטרטגיות למידה מותאמות.
- תזונה ופעילות גופנית – שיפור רמות הדופמין ותפקוד המוח.
- שיתוף פעולה עם בית הספר להתאמות מתבקשות.
- טכניקות הרפיה ודמיון מודרך להתמודדות עם מתח וחרדה.
לסיכום
ניסיון רב שנים, מלמד שיש בהחלט מה לעשות.
חשוב לראות את הילד כמכלול – להבין את עולמו הפנימי, לחזק את המשאבים שכבר קיימים בו ולמצוא פתרונות מותאמים לו אישית – כל ילד הוא עולם ומלואו, עולם רגשי מורכב – ילדים זקוקים להקניית כלים מותאמים.
אם הנושא קרוב ללבכם ואתם מעוניינים להיוועץ ולשמוע עוד – אני כאן בשבילכם, עם מגוון כלים ופתרונות נוספים.